שבת קיצית, אני עובדת בגינתי שבקבוץ, ולפתע – קולות מטוסים נשמעים בשמים. האם פרצה מלחמה? החששות התעוררו בליבי אך נמוגו כשראיתי שכל הטיסות הן לכוון צפון, לירושלים. ברגע זה עלתה במחשבתי הסברה שאלו המטוסים המגיעים מאפריקה ומביאים את היהודים האתיופים במבצע חשאי. כחובבת אפריקה – הכרתי את המצב באתיופיה ונחשפתי לרמזים בנדון.

בלי להסס, עזבתי הכל, את עבודתי בהוראה בבי'הס האזורי, את הבית וכל השאר. בלב נרגש נסעתי לשדה התעופה לאמת את השערתי, ואכן אלפי ''ביתא ישראל'' הגיעו לציון הקדושה. זה היה בשנת 1991. השם שניתן למבצע העלאת העולים היה ''מבצע שלמה''. 

הצטרפתי לאוטובוסים שיצאו לכוון דרום מבלי לדעת לאן בדיוק. והנה, קרוב לאזור מגורי פנו האוטובוסים לאתר קרוונים, מוסתר מעיני העוברים בכביש, בצמוד לישוב מבועים. נתתי יד לכל עבודה שנדרשה, בנסיון להקל על העולים את ההלם הראשוני המהול בשמחה על ש"הגיעו לירושלים".

במשך שבועות וחודשים ליוויתי אותם בכל השלבים: להכיר את האוכל, את השימוש בחשמל, בגז, בברז מים, באסלה וכו'. לימדתי מלים ראשונות בעברית, נסעתי עם יולדות להביא צברים חדשים לעולם, וגם לבדיקות רפואיות בשל חשש שאנשים לקו במחלת השחפת.

כחברת קבוץ ללא רכב וללא תקציב – הופניתי לעמותה על שם מימון ז"ל, לקבלת סיוע, בעקר לנסיעות. ואכן זו עזרה משמעותית לפעילות השוטפת וארוכת השנים. בהסדר עם מזכירות הקבוץ איפשרו לי שימוש ברכב מידי שבוע תוך הקפדה על רישום חשבוניות ותשלום לקופת הקיבוץ.

כשהמדינה החליטה לפנות את האתר הזמני – היה זה מאוד קשה ומסובך למשפחות והחלטתי לדאוג למספר משפחות לקדם את הנושא. השיקול והעדיפות לבחירת עיר מגורים היה חינוך והשכלה לילדים, בהתחשב עם קירבה לבני משפחה אחרים. הערים שנבחרו ע"י שש המשפחות היו שדרות, נתיבות ובאר שבע. בשלב זה מספר הקילומטרים גדל מאוד, ומספר הנסיעות הצטמצם.

דגש מיוחד אני שמה  בנושא חינוך וההשכלה של הילדים, דבר שמקדם את כל המשפחה המורחבת. מצאתי את עצמי עוזרת בבחירת בתי הספר, נפגשת עם מורים ומשתתפת בארועים, דואגת להשיג מילגות, עוזרת בהרשמה לחוגים ולקייטנות תוך שיתוף ילדי הקיבוץ בפעילויות שונות. התרומה היתה לשני הצדדים.

נושא חשוב שהולך ומתעצם עם העלייה בגיל הוא בריאות ההורים. הידע והמושגים מצומצמים ומכאן שהחששות גדולים ומשפיעים למדי. אני מלווה משפחות בביקור אצל רופאים מקצועיים, מנסה להסביר את דברי הרופאים ומבקרת בעת אשפוז בבית חולים.

קצרה היריעה מלספר אודות הפעילות הרבה והמגוונת לאורך עשרים שנה, לכן אספר לחוד ובקצרה על כל משפחה ומעורבותי. איני מציינת שמות, מתוך כבוד לצנעת הפרט.
  • משפחה שעברה מאתר הקרוואנים במבועים לבאר שבע, בת 8 נפשות, הילדים סיימו לימודים בהצטיינות, שלושה משולבים בלמודים אקדמיים, שניים עובדים על מנת לחסוך כסף ללמודים ואחד משרת בצבא. האם שובצה יפה בעבודה כעוזרת בפעוטון אך האב לצערו מובטל.
     
  • משפחה נוספת שעברה מנתיבות לבאר שבע. ,ההורים עוורים, מגדלים שני בנים רואים, וזקוקים לעזרה רבה. הייתי מעורבת בנושאים רבים, מארגון החתונה, הבריתות ובר מצווה. בנוסף לסידורים מול מוסדות המדינה. דאגתי להסיעם למקומות שונים בגלל חשש ההורים לעשות זאת.
     
  • משפחה מנתיבות, בת 12 נפשות, מילד בגן ועד חייל בקבע. נוצרה מסורת של ביקורים בימי ששי, וניהול שיחה עם כל בני המשפחה. כל חג וארוע נערכים במשותף.
     
  •  משפחה בת שבע נפשות משדרות, בה היתה מעורבות של ההורים בלימודי הילדים. ההצלחה המיוחדת מתבטאת בבחירת הסוכנות היהודית בבת שסיימה את לימודיה בתיכון לצאת לשנה שליחות בדרום אפריקה. האב עובד ומרוצה במפעל ואת האם שיכנעתי לעבוד במרכז קליטה של עולי אתיופיה החדשים באזור.
    הורי האב מתגוררים בשדרות. המצב הבריאותי היה קשה והסב נפטר השנה ממחלת הסרטן. נסעתי לביקורים רבים והיה לי קושי רב להסביר את המושג ''מצב סופני'' שהרופאים חזרו שוב ושוב מבלי להכיר את המנטליות והמסורת האתיופית.
     
  •  משפחה נוספת בשדרות בה חלק מהילדים כבר בנו משפחה ובית בעצמם בכמה מקומות בארץ. הבת התחתנה עם ישראלי מבוגר ממנה, גרוש עם ילדה  - שוד ושבר להורים המסורתיים. היוויתי אוזן קשבת לשני הצדדים, ולשמחתי עם לידת הנכד – המצב השתפר לטובה.
 
לסיכום- הקשר עם המשפחות הדוק ולא יופסק כל עוד כוחי במותני.
תודה גדולה לעמותה על העזרה.
                            
ברוריה גל
קבוץ להב, 2015

 

משפחות אתיופיות בנגב 

 
טלפון:  054-7886844   |   דוא"ל: info@maimon-volunteers.org.il   |   כתובת:  עמותת מתנדבי יעקב מימון, אצל עמרי מימון, קיבוץ צרעה, 9980300